(ד ר ך   ה מ ש י   /   ג י ל י   מ צ א   ( ל מ פ ל

מתוך כתבה בירחון "את" ממרץ 2005

בקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי עובדות 15 נשים בשני חדרים צפופים. תחת תקרה מתפוררת, שהגשם דולף דרכה בחורף, הן רכונות על שולחנות מצופים פורמייקה, ועובדות על גזרות של בגדי נשים ממשי. אבל המראה הזה מטעה. בשני החדרים הלא זוהרים האלו פועל מפעל מצליח, המגלגל מחזור מכירות של שני מיליון שקל בשנה, מייצא לארצות הברית, נורבגיה, הולנד ואנגליה, ואפילו נציגת בית המלוכה הנורבגי מחזיקה באחד ממוצריו
("GALILEE SILKS"), מפעל בגדי המשי היחיד בארץ, הוא לא רק ענף רווחי בקיבוץ - הוא גם שגריר מכובד של אמנות ישראלית שימושית. המפעל הוא פרוייקט-חיים של אשה אחת - שלומית עזתי, שבלי יחסי ציבור ובלי תצוגות אופנה עתירות סלבריטאים, אבל בתעוזה ובנחישות, חריצות של תולעת משי עמלנית, הקימה מפעל יצירתי. לאחרונה קיבלה תעודת הוקרה מטעם היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית. אחת מתוך שבע יזמיות שנבחרו לקבל תעודה קיבוצית ממוסגרת, בטקס עם מיץ תפוזים ועוגת שיש.
בשעת צהריים פתחה לנו עזתי את דלת חנות המפעל, חדרון קטן שמזכיר סלון לחזיות משנות השישים. הבגדים היו תלויים על קולבים, ומוצרים נוספים היו מונחים במגירות ועל מדפים, כך שלקח זמן לעכל את המבחר בצבעי טורקיז, בורדו וירוק, שעורר חשק למשש. התלהבנו מחולצות עם אפליקציות פרפרים או דולפינים על רקע שחור, מראנרים לשולחן ומטליתות מושקעות. מוטיבי הכינורות, יוני השלום, הפירות ושבעת המינים מיועדים לקהל רפורמי וקונסרבטיבי, שמוכן להשקיע במשי גולמי שמגיע מסין. הדגמים מזכירים עבודות של "משכית", שהייתה המובילה בארץ באמנות הישראלית בשנות השבעים. מבירור עם עזתי מתברר שהיה לה קשר עם החברה: "מסרנו להם עליוניות וצעיפים, עד שהם פשטו את ",הרגל

מדובר במוצרים שנעשים ביד, במספר שלבים, על ידי עולות חדשות מחבר העמים, חברות קיבוץ ונשים ערביות מכפרי האזור. בשני החדרים האמורים צובעים את בדי המשי לפי האבטיפוס שהכינו המעצבות הדרה זקס, בוגרת מדרשת "אורנים", ואילונה רייפן, בוגרת "שנקר". עזתי היא המנצחת על החגיגה, שכוללת המון לוגיסטיקה של הזמנת חומרי גלם, ייצור, שיווק, משלוחים וגבייה, מקורם של כשני שליש ממכירות המפעל, שקיים משנת 1992, מייצוא לקהילות יהודיות בארה"ב, ולחנויות בנורבגיה, הולנד ואנגליה. במוזיאון היהודי בניו יורק מחזיקים בכיסויי חלה וטליתות של המפעל הגלילי. גם בארץ מתחילים להכיר אותם: המפעל הספיק לייצר 1,500 עניבות עבור בנק לאומי, ו- 800 כיסויי מצות לתעשיה הצבאית. גם מוזיאון ישראל הוא לקוח, ועכשיו חולקו, לכבוד פתיחת הטרמינל החדש בנתב"ג, 2,400 צעיפים כחולים שרכשה מהמפעל רשות שדות התעופה.

לתת ממקום שמח
עזתי, 51, היא אחות לשעבר שניהלה את המרפאה של הקיבוץ. לפני עשר שנים בדיוק חלתה אמה בסרטן, ותוך חצי שנה נפטרה. "כבת יחידה, הצורך להתמודד עם מחלתה הגביר את יצר החיים שלי, ואת הצורך בדין וחשבון", היא מספרת. ,התמלאתי בתעצומות נפש, שדחפו אותי לרצות בתפנית דרמטית. הדעיכה של אמי גרמה לי להבין שאני לא רוצה יותר לעבוד עם חולי. רציתי לתת ממקום שמח יותר, יצירתי ואומנותי.
"במקביל לעבודה במרפאה ולביקורים אצל אמי בבית החולים, נסעתי כל שבוע לתל-אביב, לחוג מלאכת יד של בתיה עוזיאל. נמשכתי לרכות וליופי של המשי, והתחלתי ליצור סיכות ועגילים, שעד היום קיימים במלאי. נסעתי לחנויות ולבזארים באוטובוסים, עם תרמיל ענק. נולדו לי ארבעה ילדים, ולמשי קראתי הילד החמישי. הסלון בדירה שלי, שכולה 66 מ"ר שמכילים 6 נפשות, הפך להיות הסטודיו, ואת הארגזים החבאתי מתחת לספה. לאחר משא ומתן מייגע, אישרו לי 200 שקל לקניית חומרי גלם. בהתחלה עבדתי בהתנדבות. מרכז המשק דאג להראות לי סקר, שלפיו כל העסקים הקיבוציים הקטנים שהיו מבוססים על אמנויות נכשלו, המסר היה ברור".
- ומתי הבנת שאת בדרך לעסק?
"מישהי שעשתה עבודות רקמה, והיה לה חזון לחפש בית שירכז סדנאות אמנות בתחומים שונים, דחפה אותי לחלוק איתה חדר. כעבור זמן היא יצאה מהתמונה, החדר התרחב לעוד חדר, שבו נמצא עד היום המפעל. בהדרגה צירפתי חברות קיבוץ שחיפשו מקום עבודה. בשבעה של אמי קיבלתי הזמנה של 300 צעיפים לרשת 'גראס'. לצד האבל הכבד נולדה סיבה להמשיך ליצור, וגם יכולת לפרנס".

- מאיפה החוש העסקי, והמוטיבציה לעשות כסף בחברה שיתופית?
"בתקופה שבה באמת היה שוויון בקיבוץ, לא היה ברור לי מאיפה זה בא. כשהייתי בנוער העובד הייתי הגזברית, אהבתי לחשב, לארגן דברים. עשיתי קורסים ביזמות עסקית במסגרות שונות. אם את מבקשת ממני לחפור לעומק, יכול להיות שהמוטיבציה באה מהצורך להיות משמעותית, ולממש את החלום שלי".
אבל הזמן עשה את שלו, והקרדיטים נצברים בהדרגה. נציגה של בית המלוכה הנורבגי קנתה טוניקה דרך משווקת באוסלו. מפקד חיל התותחנים של הודו, ששהה בישראל בביקור ממלכתי, נרשם גם הוא כלקוח. "הוא קנה ממשרד הביטחון תותח, ומאיתנו צעיף לאשתו. הוא נכנס ו'התביית' על צעיף קטן" מספרת עזתי.

משבר קיומי
ההתמודדות המורכבת ביותר של עזתי התרחשה עם פרוץ האינתיפאדה השניה, אז נאלצה לפטר חצי מכוח האדם שלה. "באוקטובר 2000 תיירים חדלו להגיע, ביניהם צליינים שעליהם התבססנו. בבת אחת הכל קרס. חנויות למזכרות, שהיו הלקוחות העיקריים, נסגרו או החזירו סחורה, ונשארתי עם מלאי גדול ו- 20 עובדים, שלא היה לי ממה לשלם להם משכורות. הייתי במשבר קיומי. לקחתי הלוואה מהקיבוץ, ובמקביל הצגתי להם תכנית הבראה. נאלצתי לשלוח הביתה אנשים, שהיה להם קשה למצוא מקום עבודה חלופי".
- איך חיים עם החלטה כזו?
לא ישנתי בלילות, והימים היו שחורים ממועקה. חלק מהמפוטרות הן באמת חברות שאני רואה כל יום בחדר האוכל. הן לא מדברות איתי, לקחתי את זה אישית. רכילות זה מחיר שגם בעלי וארבעת ילדי שילמו".
- תוך כמה זמן הרמת ראש?
"התחלתי לחפש שווקים חדשים. במקרה התגלגלה אלי הזדמנות לנסוע לניו יורק לתערוכת מתנות, הגדולה מסוגה בעולם. תוך שבוע פיתחתי ליין של טליתות מודרניות לנשים, גברים ובני מצווה. נסעתי עם סטוק של 20 טליתות. לא היה לי דוכן ייצוגי, אז הלכתי לחנות לאביזרי אמבטיה וקניתי שם קולבים ומתלים, שהיו אלתור מוצלח. חזרתי מתערוכה עם הזמנות           בכ- 10,000 דולר. תוך שנה פיתחנו קו של מוצרי יודאיקה, ביניהם חופות מהודרות, שהיו שדרוג של הטליתות. מאז, מדי שנה אני נוסעת לניו יורק להציג באותה תערוכה".
- מי עזר לך לייצא?
עם כל מתנדב שהגיע לקיבוץ ניסיתי לקשור קצה חוט לייצוא. ובאמת, דרך מתנדבת אחת הגענו לנורבגיה. להולנד, למשל, הגענו דרך קרובה של חברת קיבוץ, שיצרה עבורנו קשר עם חברת הקטלוגים המובילה בתחום מוצרים מישראל. הקרן לעידוד השיווק לחו"ל, מכון הייצוא ומשרד התמ"ס, עזרו לי במלחמה לשכנע את ועדת המשק שאני צריכה עזרה לייצא. פמליה שלמה מטעם מכון הייצוא הגיעה לקיבוץ, כדי לשכנע שיש פוטנציאל לענף".
אבל הקשיים לא תמו, ועל עזתי נחת משבר נוסף. "לפני כשלוש שנים נגנבה כל הקולקציה שהוזמנה לחברת הקטלוגים בהולנד, בשווי של כ- 60,000 שקל. דיווחתי למשטרה, והודעתי ללקוח שלא נוכל לספק את ההזמנה. למזלנו, מחצית מהסחורה נמצאה בשוק ברמלה".
- איך זה שבארץ אנשים לא מכירים את המוצרים שלכם? "מדובר במוצרים יקרים לשוק המקומי, כ- 300-200 דולר לבגד או טלית, וכ- 500 דולר לחופה. הם לא מתאימים לחתיכות שמחפשות בגדים צמודים. המשי הוא בד 'נשפך', ומתאים לגזרות רחבות יחסית, שיותר מתחברות אליו נשים בנות 40 ומעלה  כדי לסקור את המבחר של "גלילי סילקס" אפשר להיכנס לאתר 

     www.galileesilks.com   או הכי טוב - לנסוע לגליל.

"Women lead the way for small businesses in kibbutzim"

Shlomit Azati, from Kibbutz Beit Ha'emek, runs a small factory that employs 14 women
 and one man producing clothing and prayer shawls on painted natural silk.

 Shlomit
 was previously a nurse at the kibbutz clinic and made hand crafts in her free time.
"It wasn't easy", Shlomit says of the early days "Small businesses weren't that well
known back then.  More businesses are opening up, which can certainly encourage women.
However I think women still have to prove themselves"

From an article in The Jerusalem Post.